אלבומים ששווים מדף // Outkast – Aquemini

אומנות גדולה, בין אם זה ציור, קולנוע, ספרות, או מחול, מצליחה לא רק לתאר פעולות ומצבים אלא להעביר תחושת חיים. להפיח נשמות אמיתיות בים של מילים ודימויים. זה מה שOutkast מצליחים לעשות לעיר הולדתם אטלנטה באלבום הזה, אחד הטובים ביקום המוכר לאדם.

למרות עבר רחוק מאוד עשיר בהיפ הופ, בעיקר בזכות המיקס טייפים שאחי הגדול היה זורק לעברי בגמר השימוש, לא המשכתי לעקוב אחרי הזרם המוזיקלי הזה לתוך השנים המשמעותיות של מתבגר שומע מוזיקה. הייתי עסוק מדי בלכעוס בצורה הלבנה ביותר שאפשר (מטאל), ורק מדי פעם העבר השחרחר שלי הבליח בצורות לא צפויות.

מה זה צורות לא צפויות? קאבר של Korn  לשיר של Ice Cube; ההשפעות הברורות שהיו להיפ הופ מהזן הפוליטי יותר על RATM,ובייחוד על האפקטים של מר טום מורלו (שבעיני, מעל לכל דבר אחר, הוא די ג'יי עם גיטרה), ועוד כהנה דוגמאות. אבל לא הרבה יותר מזה.

מזלי השתנה כשטסתי להיות מדריך ליהודים נחמדים בארה"ב עם שחרורי מצה"ל, שם שפר גורלי להיות שותפו של אדם נחמד בשם בן שפוצץ את בועת הרוק בתוכה ישבתי כל כך הרבה זמן. מה שהכריע, יותר מהכל, הייתה היצירתיות, המוזיקה, והאיכות הלא מתפשרת של מה ששמעתי (או יותר נכון, של מה שהוא הכריח אותי לשמוע). הרכבים כמו BlackStar, Blackalicious, The Roots ואחרים, ואנשים כמו Mos Def, Talib Kweli ערבלו את השכל ופתחו את הלב.

אבל לOutkast  יש מקום של כבוד בין כל אלו. אולי משום שאאוטקאסט, כמו הרבה מהאמנים שאני דוחף לרשימה המוזרה הזו שלי שנקראת "אלבומים ששווים מדף", לא נשמעת כמו שום דבר אחר, ובAquemini הייחוד הזה מגיעה לשיא של יצירתיות ועוצמה.

Outkast, אם להשתמש בבודהיזם בגרוש, היא במיטבה כאשר היא מאזנת בין שני חצאיה הדומים אך השונים. מצד אחד יש את היאנג, הכוחני, הגברי, המגושם והלעומתי שמיוצג כאן על ידי אנטוואן אנדרה "ביג בוי" פאטון (יש לו אפילו שם של גנרל). מצד שני יש את היין, המעורפל, היצירתי, הרגיש והרך של אנדרה "אדרה 3000" בנג'מין.

המתח הזה, מתח יצירתי ש, כמו תמיד, גם יוצר מתחים לא יצירתיים (אם יש כאלה), הוא מה שמחזיק את תערובת החלקים הלא הגיונית שהיא Aquemini.

יש את הפאסון והלכלוך של ה-dirty south, עם האלימות הביטים השמנים (שוב, חזרה לעולם ה-808המטונף); יש גם את הנשמה שבאה מהטינופת הזו, נשמה שמקבלת דחיפה אדירה דרך מעורבותם של חברי ה Goodie Mob, ובמיוחד Cee-Lo Green  המטורף; אבל גם יש את היצירתיות הכמעט מוגזמת, נשית, רוקיסטית-פרוגרסיבית. סלט של בטון וסולמות.

מה שנוצר בסוף הוא פורטרט של עיר, של קהילה, של מאבק הישרדות שהוא גם יומיומי וגם שונה, אומנותי. אטלנטה היא הבטון של היסודות, והמלאך שמרחף על הגגות. היא המקור, ההתחלה, והמהות של  Aquemini. ובניגוד לאלבומים אחרים, וענקיים, שמתעכבים אולי יותר בבטון (ATLiens) או ברוח (Stankonia) הפורטרט שמתקבל הוא מושלם – יין ויאנג בהרמוניה מוטרפת.

הם נשמעים בלטות בטון במדרכות של אטלנטה ב-"Return of the G", או "West Savannah", וכמו אורות ניאון זולים מעל אותן מדרכות ב- "Skew it on the Bar-B" ו-"Synthesizer".

הם מתחילים עם בנות ב-"Mamacita"  ומזכרים ברגעים ראשונים של אהבה בין הבטון לניאון ב "SpottieOttieDopaliscious", שיר (אפשר בכלל לקרוא לדבר כזה "שיר"?) שהוא מופת של מילים וערבוב מוזיקלי גאוני, מהסקא של התופים, הפאנק של החצוצרות, לנשמה שמופחת בכל.

אבל כשאני חושב על Aquemini אני חושב על "Liberation". השיר הזה, בעיניי, מצליח במכה אחת לתמצת אלבום שלם. גם קשוח, גם יומיומי, גם נשמה, גם פנטסטי ושאפתני בצורה כמעט יומרנית, וגם כנה ורגיש באותו הזמן.  הייאוש של חיי היום יום והגאולה שבאומנות. אחד משירי ההיפ הופ הגדולים בכל הזמנים, ואחד האדירים בכלל.

ב-Aquemini אאוקאסט עושים את הכמעט בלתי אפשרי. מציירים עיר שלמה. לא רק את האלימות והסמים שבה, שמופיעים לא מעט, אלא גם את האהבה שעולה בין הסדקים, היצירה המופלאה. וכמו בשילוב הפעולה הנהדר שלהם עם סליק ריק האלמותי (וההזוי), אאוקסאט הם מעל לכל מספרי סיפורים, וכאן, יותר מכל אלבום אחר שלהם, הם מוסרים את הסיפור שלהם בעוצמה של מטאור דרומי.