קרחון אמריקאי-איסלנדי: הכאוס השחור של עולם המטאל

בדומה לכמה פוסטים אחרים שהעליתי בזמן האחרון המטרה של הפוסט הזה היא לעשות סדר, אולי גם לעצמי (אולי בעיקר לעצמי) לגבי קבוצה של אמנים שהולך ומסתבר שאני אוהב הרבה ממה שהם מוציאים  הועוקב אחרי כל הוצאה חדשה שלהם. אני אדם, אם היה אפשר לפספס, עם טעם משלי במוזיקה ודברים שלי שמושכים אותי למוזיקה. פעם באיזה פוסט ישן קראתי לזה אפקט הכוסברה. יש אנשים ששונאים כוסברה, יש אנשים שסובלים כוסברה, ויש אנשים שכוסברה היא עצם ההגדרה של המילה ״טעים״ במוח שלהם. טעם אחר, מוזר, שמשום מה מספק קשר ישיר לעניין והנאה, לפחות אצלי.

אז פה ושם אני מתקחה אחרי להקות שהחברים שלהם מתפצלים לכמה הרכבים אחרים שאני גם אוהב, ואז אני מנסה לסדר ולהמליץ, כמו שהיה לאחרונה בפוסט על PORTAL. בפעמים אחרות, כמו זה הנוכחי, זווית הראייה היא מעט יותר רחבה, וספציפית גרעין של מוזיקאים אמריאיים ואיסלנדיים שעושים את מה שצריך לעשות, למען האמת, בכל רגע של יצירה אמנותית – שואבים השראה אחת מהשני, נותנים ביטוי כל אחד להשפעה מהצד השני, וביחד יוצרים מלא מלא מלא כוסברה.

סביב כל העניין הזה יש גם לציין את החשיבות של חברת תקליטים אמריקאית אחד שאפשרה לכל העושר הזה לקרות, Fallen Empire Records הפורטלנדית, שמוציאה את האלבומים האחרונים שלה ממש ברגעים אלה. שזה עצוב, אבל יש גם תקווה לעתיד. ולזה נגיע אחר כך.

עכשיו, יכול להיות שאין לכם כוח לכל הסיפור הזה, אז הנה הקטע הקצר: יש פה ים מוזיקה טובה. זה הכל.

הגרעין מהצד האמריקאי, לפחות באיך שאני הולך לספר את הסיפור הזה כרגע, הוא Skaphe, הרכב דת׳ מטאל שהמוח מאחוריו הוא המוזיקאי הפילדלפי אלכס פול. מהרגע הראשון ששמעתי אותם עם יציאת אלבום הבכורה שלהם ידעתי שיש פה משהו אחר לגמרי, איזה אופל סמיך שלא הרבה רואים בצד האמריקאי של עשיית המטאל, שמאופיין, או לפחות היה מאופיין היסטורית, באיזו חוסר רצינות לגבי עניין התדמית (אני יודע שזו אמירה כללית ויש שיגידו שמוטעית, אבל אין לי כרגע כוח להסביר).

היו כמובן ניצנים של איזה מסתורין אפל עם מוזקאים כמו Xasthur או Wrest מ-Leviathan, אבל די בבירור זו הייתה השפעה אירופאית. בכל מקרה, סקאף היו ועדיין הם אחרים – מסתוריים, אפלים, דחוסים ותכלס די מפחידים. כוסברה במיטבה.

אבל אפילו בלהקה הראשונה הזו האמריקאית היה די מהתחלה יסוד איסלנדי (כן כן), בדמותו של החבר הרשמי השני של ההרכב, דגור גונזלס, מוזיקאי מוכשר ופורה שחבר בשלל להקות איסנלדיות משוגעות אחרות. אחת מהן, למשל, היא Naðra, הרכב בלאק יחסית מסורתי שנוסד בדיוק באותה השנה שסקאף הושרצה, ב-2014. הכמות אולי הנמוכה ביותר של כוסברה מערימת השגעון שהולכת להיות הפוסט (הארוך הזה), אבל בלאק מטאל אפקטיבי, עם אלבום אחד מלא מ-2016 ועוד איפי מאותה השנה.

להקה, אולם, הרבה יותר ״כוסברתית״ וקרובה הרבה יותר לקו האיסלנדי המשוגע (שאת הנציג העיקרי שלו מיד אציג) היא Misþyrming, הרכב דת׳/דום מעולה שבדומה לסקאף עושה מוזיקה סמיכה, מפחידה בטירוף, ועמוסה בכל הכוסברה שהייתה במכולת באותו היום. אלבום ראשון (ויחיד כרגע) ומעולה יצא ב-2015 דרך עוד חברת תקליטים חשובה בסיפור הזה, Terratur Posessions הנורווגית. יש עוד להקות בצד האיסלנדי של הסבך הזה שקשורות לסקאף, כמו Carpe Noctem, אבל אני רוצה שניה לסגת חזרה לאלכס פול, האיש של סקאף.

פול לא בדיוק היה טירון כשהקים את סקאף, אחרי שבילה שנים בלהקות אחרות, חלקן חלוצות ביבוא הסאונד האירופאי הקיצוני לארה״ב, כמו Krieg או Chaos Moon הדומית והמעולה, והרכב הבלאק המשוגע Entheogen  עכשיו אם אנחנו כבר בכאוס מון ואנתוגן שווה להשתהות כאן, כי גם הם הולכת להיות משתתפת פעילה בסיפור הזה. כאוס מון היא הרכב קצת בין-אמריקאי (יש הרבה כאלה פה, כל הרעיון של להקה שכל החברים בה ממיקום אחד קצת לא רלוונטי להרבה מההרכבים האלה), שעושה בלאק דומי אווירתי מעולה, ובו משתף פעולה אלכס פול עם האחים בלאקברן (סטיבן וג׳ק. כלומר, הוא שיתף איתם פעולה, אחרי שהמתופף מביניהם (ג׳ק) עזב את הלהקה. יצא אלבום מעולה מעולה דרך Fallen Empire ב-2017, שהוא רק האחרון, והנה הוא פה:


אבל אם חשבתם שהאחים לא ידברו יותר,  או חששתם לקרע משפחתי טעיתם, כי הם מצאו את עצמם בעוד שתי להקות נוספות כן. גילוי עריות מוזיקלי, בנוסף לניידות גאוגרפית, הוא גם חלק מהמשחק. למעשה אחת הלהקות הללו היא Entheogen שזו עתה הוזכרה, הרכב בלאק פסיכי לגמרי, עם ענני גשם וריפים עקומים, שכולל את האחים המאוחדים לבית בלאקברן וכמובן את מר פול. יצא אלבום מעולה מעולה ב-2017, דרך, כן ניחשתם, Fallen Empire.

עכשיו, הגיע הזמן לפרק השני של הסיפור, שכמו שניתן כבר היה לראות הוא סיפור שקשה לחלק לפרקים. אבל, בואו נאמר (אמר רון לעצמו) שהפרק הקודם היה אמריקה בסימן איסלנד, והשני הוא איסלנד בסימן אמריקה. ובראש הפרק הזה, האלכס פול, אם תרצו, של האי הקטן והרשע הזה, עומד H.V. Lyngdal, האיש שנולד מתוך שדה כוסברה וכשהוא מדבר יוצאת לו כוסברה מהפה.

האיש הקסום (וההזוי) הזה נכנס לראשונה לחיי דרך האלבום המופתי של ההרכב הראשי שלו (נגיד) Wormlust, אלבום בשם The Feral Wisdom שיצא ב-2013 ושבר לי את כל המוח ולא השאיר לי מוח לעשות איתו דברים. ההרכב, למעשה הוא ועצמו, הוציא כמה דמואים וחלקי דברים לאורך השנים, אבל The Feral Wisdom היה כל זה, והרבה הרבה יותר. כל כך הרבה כוסברה שאין טעם (חח) לנסות ולהבין מה סוג המוזקה שהוא מייצר בכלל: ערבוב פסיכדלי של בלאק, דת׳, אוונגרד, וטירוף מוחלט ומשובש.

צריך לציין שמאז מר לינגדאל הוציא עוד פרוייקט, הפעם הטייק שלו על בלאק יחסית מסורתי. הבעיה היחידה היא, כמובן, שאין דבר כזה ״מסורתי״ בגוף שלו, ההרכב שהוא התוצאה של הניסיון הזה, LJÁIN, הוא חתיכת טירוף שחור ומסריח מחלודת מוח דולף.


אבל, אם לחזור ל-The Feral Wisdom, האלבום הזה השאיר עליי כזה רושם שפשוט התחלתי לחכות שעוד יבוא. ועוד לא בא. אבל מה שקרה בקוסמוס המטאלי המשוגע, מבלי שידעתי, הוא שהחלו להיטוות חוטים שיחברו בין שני צדדי האוקיינוס המשוגע.

חוט חשוב אחד היה ההרכב ה(אולי) חד פעמי Martröð שהוציא (בינתיים) איפי קטן אחד ב-2016 וקצת נעלם. אבל עצם העלמותו לא הייתה תעלומה גדולה מדי, מכיוון שזו לא הייתה סתם להקה אלא גרסת המטאל המחופף שרון אוהב לדרים טים (נבחרת ארה״ב בכדורסל לאולימפיאדת ברצלונה שכללה, בפעם הראשונה, את מיטב שחקני ה-NBA). אז מי חבר פה, שאלתם? יופי. אז ככה: אלכס פול (מר סקאף), לינגדאל (מר וורמלאסט), רסט (מר Leviathan), ת׳ורנס (המתופף של Blut aus Nord), מר גונזלס שזכור לנו לטובה מתחילת הפוסט כחבר בשש מאות להקות איסלנדיות וגם בסקאף, ולסיום MkM, הלוא הוא הסולן של Aosoth הצרפתית והמשוגעת לגמרי.

ומה יצא מכל זה? עליתם על זה, כוסברה. חריפה. עם עמבה (העמבה זו התוספת של רסט, אלוהים יודע שלא תמיד זרמתי איתו מוזיקלית, אבל האיש עמבה על שתי רגליי).

אבל משהו אחר שיצא מכל זה, והוא התקווה לעתיד שציינתי בהקשר לנפילתה של Fallen Empire (משחק מילים מתוחכם מאוד, אני מודה) הוא השותפות בין שני הראשים – פול ולינגדאל. ברמה המעשית זו שותפות שהובילה לתת-לייבל בתוך FE בשם Mystiskaos שהוא למעשה היישות שרשמית מוציאה את סקאף וכל מה שקשור לוורמלסט בעתיד. ההמשך של המעשיות הזו הוא, והוא התקווה, שהלייבל ימשיך להתקיים עצמאית גם אחרי נפילת ספינת האם. אותי זה מאוד משמח, וזה תמיד צריך לשמח שאנשים מוכשרים עם טעם טוב אחראיים על גוף שמטרתו לפרסם אמנות (דוגמה בולטת לכך היא כריס ברוני, הראש של Profound Lore Records, שהטעם שלו הוא למעשה הנכס הכי גדול של הלייבל).


אבל יש גם פירות מוזיקליים, שעל חלקם כבר כתבתי בכמה חודשים האחרונים. יש פירות בדוגמת להקה משוגעת ונהדרת, שהיא, אם הצלחתם לעקוב, הלהקה השניה בהשתתופות האחים בלאקברן ומר פול, והיא Guðveiki הנהדרת שהוציאה אלבום בכורה מעולה בסוף השנה שעברה, ובה חברים שלושת האנשים הנחמדים הנ״ל יחד עם לינגדאל.



עוד פרי שיוצא מחלצי Mystiskaos הוא Negativa. למעשה זה הרכב בלאק מטאל ספרדי של איש אחד, שעל פניו לא נראה קשור למארג המורכב הזה. אבל האלבום האחרון שלו, שיצא בסוף השנה שעברה והימם לי את כל החיים (לא רחוק מאלבום השנה לדעתי), כלל את, כן כן, לינגדאל. בנוסף כל הוצאה עתידית של נגטיבה תצא דרך הלייבל של פול ו-לינגדאל.



למעשה Delirant, שגם עליהם כתבתי השנה כבר, שהם למעשה הפרוייקט השני של האיש שמאחורי Negativa, כבר יצא דרך הלייבל החדש, בעוד הישן מתפורר לאבק.



זהו. אני יודע שזה היה ארוך, אני מקווה שזה היה מאיר עניין ולפחות מהנה (המוזיקה, לפחות). זה כמובן לא כל הסיפור, ולא כל הלהקות, והסיפור עוד ימשיך מפה ובתקווה יהפוך לים כוסברה בשמיים. אבל היה חשוב לי להבהיר (בעיקר לעצמי) מה הסיפור, ולהכין מקום שבו יהיה אפשר להאזין לכל הלהקות הנהדרות האלה. יאללוש ביי