פרח שצומח מגופה יפה: סיפורו של לייבל אחד, והרבה מאוד ריפים

יוצא מדי פעם שאני מתעופף על להקה חדשה או ישנה ומחליט לכתוב עליה פוסט מיוחד כזה, מהסוג שאפשר לחזור אליו אחר כך ולקרוא שוב (אני, לפחות). ויוצא שאני עושה את זה גם לקבוצות של להקות, כמו שעשיתי לאחרונה לסינדיקט השנאה האמריקנו-איסלנדי. לא יוצא יותר מדי, נראה לי, שאני מחליט לעוף כמו ציפור מול חלון נקי מדי על לייבל שלם. אולי זה בגלל שלא יוצא לי יותר מדי, אם לומר את האמת, להיתקל בלייבל שלם שאני לא מכיר, שבו כל אמן מתנגש לי במוח כמו משאית. אבל הנה, זה מה שקרה לי עכשיו. ייתכן שהמקור להתלהבות שלי, כמו תמיד, הוא הבורות שלי. ״היי רון טיפש, מי לא מכיר את הלייבל הזה יא אפס שכותב על מוזיקה ולא יודע דברים על מוזיקה״. כן, סופר-אגו יקר שלי, שירתת אותי נאמנה כל חיי, ואתה כנראה צודק. מצד שני, אני כותב את כל השיט הזה בשבילי, אז סתום.

הקורבן/מושא ההערצה הנוכחי, והסיבה שכולנו פה כרגע הוא הלייבל Corpse Flower Records, שנעוץ לו במיקום הלא במיוחד צפוי של פרנדייל, מישיגן. עכשיו, אני כבר דיברתי על החיבה האינסופית שיש לי ללהקות/לייבלים ממקומות משעממים, אני חושב שזה הדבר הכי מקסים בעולם. מה יותר הגיוני מאדם כועס ומלא ריפים מוקף בכלום והכל נסגר בשבע בערב? הכי הגיוני. בכל מקרה, הוא הוקם ב-2013 על ידי איש בשם קנת׳ מקנאב, ועד היום הוא האדם היחיד שמעורב בעסק – ניהול, הפצה, מה לא.

כל זה מאוד מעניין או משעמם. מה שבאמת צריך לעניין אתכם/ן היא העובדה הבודדת הבאה: הם לא יודעים להוציא אלבום רע. סליחה, הוא, הוא לא יודע להוציא אלבום רע. עכשיו, אם באתם למצוא דת׳ מטאל ברוטאלי, אנא דפדפו לעמוד ממטליסט או משהו כזה. אם חפצה נפשכם בבלאק מטאל פולקי ומסתורי, אנא סורו לפורום של נוקליר וור נאו (!). אבל אם אתם אוהבים את השילוב הכה אמריקאי בין האגרסיות, הריפים, והבלאסט ביטס (המצאה אמריקאית, אגב) של המטאל עם הכאוס הנויזי של להקות כמו המלווינס או מאדהאני, אז קורפס פלאוור הם גן עדן. אני אומר זאת שוב: גן עדן. והבה נפצח בכמה דומגאות רלוונטיות (רק אציין שיש סדרת ספליטים מהממת, מהממת ואלבום הוקרה ל Celtic Frost שאני לא הולך לציין פה, אבל שווים בדיקה בכל אופן):

 Great Falls – A Sense of Rest // 2018

לא יודע מה איתכם, אבל העטיפה הזו גורמת לי לחשוב על ספר ילדים ממש אדיר שכולם מתים בו בסוף ואין מוסר השכל. שלישייה דומית/סלאדג׳ית/קורעת שהוציא אלבום אחרון ממש לאחרונה (סוף הסוף של השנה שעברה). חדי העין מביניכם ראו גם שהם הוציאו ספליט עם Thou ב-2015 על טהרת הקאברים ל Shellac. בכל מקרה, חבורת מוזיקאים עסוקה, שכוללת כרגע גם את מתופף ההופעות של Jesu, שזה כבוד אם אי פעם הבנתם מה כבוד אומר. ושוב אומר, ושוב אצדק: אלבום מושלם. אם אתם אוהבים Thou, אם שמעתם את אלבומי הויז של KEN Mode והנהנתם לעצמכם, הסיכוי שלא תאהבו את האלבום הזה הוא אפס. אפס.

Night Vapor – 1000 Miles of Mud // 2018

פה המטוטלת הכבדה נעה (בכבדות) חזק לכיוון הניינטיז בצפון מערב ארה״ב, עם ריפים וגישה נויזית כללית שמזכירה לא מעט את המלווינס, TAD, ואף את ביג ביזנס ברגעים מסויימים. בקטעים אחרים הם נשמעים כמו עידן Angel Dust של פיית׳ נו מור. מוזר, משונה, מיוחד, מוחץ, לא צפוי, לעיתים אוונגארדי. אה, והריפים והתופים. הריפים והתופים, והסולן החולה הזה. חולה כמו משהו טוב.

Immortal Bird – Empress/Abscess // 2015

אלבום הבכורה של להקת הסלאדג׳/דת/בלאק/רעש שמיימי-שנשמע-כאילו-הפליצו-אותו-מהר-געש יצא במקור ב- Broken Limbs וקיבל ריאישיו דרך קורפס פלאוור. רבייעיה שיקגואית (?) עם סולנית מדהימה (מדהימה) שעושה משהו כמו לקחת בלאק מטאל ולגרום לו להישמע כמו אלבום של Big Black עם הקטעים הקריפיים של Wolves in the Thrones Room. אפל, מוחץ מוחות, יפהפה, מושלם.

Celan – Halo // 2009

עוד ריאישיו. אבל עכשיו אנחנו בארץ אחרת לגמרי. הרבה פחות מטאל, הרבה יותר רוק אינדי נויזי סטייל Amphetamine Reptile, ובעיקר Unsane בשילוב משהו כמו Helmet וסוג האווירה האלימה והעצורה שמקבלים באלבומי פוסט-הארקדור מהסוג שהיה יוצא מדיסקורד באמצע שנות התשעים. אגב אנסיין, הקשר פה הוא לא רק אסתטי אם כי פרסונלי, שהרי סולנה של סלאן (איזה שם מושלם) הוא כריס ספנסר האגדי מאותה אנסיין בדיוק. במילים אחרות, אם אי פעם טבלתם את אגודלכם במימי ביצת הפוסט הארקדור, ואם סולן מלא נשמה וכאב ומה שהיה מכונה פעם angular riffs עושה לכם את זה, האלבום הזה הולך לעשות אתכם חזרה.

 Orbweaver – Strange Transmissions from the Neurolnomicon // 2014

ונסיים (כי מתישהו צריך, תבדקו את השאר לבד חלאס) במכת אנדרלין בצורה של המערבולת סלאדג׳/נויז/בלאק/ג׳אז/דת׳ מטאל שהיא Orbweaver, רביעייה ממיאמי (!) שעושה הכל כדי למחוץ לכם את האזניים. הכל. זה כאילו לקחו את הקטעים מטרידים וכבדים בכל אחד מסגנונות המוזיקה הנ״ל ודחפו אותו ביחד כי להשיג אפקט מקסימלי. ותתארו לעצמכם: זה עובד. זה לא רק עובד, זה אחד הדברים הכי יפים, מאתגרים ומטרידים ששמעתי הרבה מאוד זמן. מעולה.

אני לא יודע להגיד למה הדברים האלה כל כך מלהיבים אותי. בעיקר אני חושב שאני אוהב את העובדה שיש עדיין אנשים בעולם הזה שמקדישים את עצמם, את החיים שלהם, את הפרנסה שלהם, ליצירתיות ואמנות. אז מבחינתי שכל מי שקורא את הפוסט המוזר הזה שיגש לבנדקמפ של Corpse Flower Records וייקנה שם את הכל. זה אני, ביוש. היוש. ביוש.