קוראים לבלוג הזה מאשין מיוזיק ולפוסט הזה קוראים: ״המלצות״
עברה תקופה מסוימת מאז פוסט ההמלצות האחרון, אולי בגלל שלכתוב פוסטים כאלה זה בערך כמו לקחת פלאייר (או ג׳בקה) ולהוציא לעצמך ריס ריס. אולי! אבל, כרגיל, הצטברה כמות מרשימה של דברים שהמלצתי עליהם + דברים חדשים שמחכים בצד, אז הנה אני, משרת הציבור מספר אחת בלבנט, תולש לעצמי ריסים. ייתכן, אגב, ומדובר בהוצאת אנרגיה לקראת הראיון המאוד מרגש שאפרסם עוד כמה ימים, ייתכן. אני לא מכחיש ולא מאשר. אבל מכיוון שהסיכוי שמישהו אשכרה קורא את ההקדמה הזו בניגוד לפשוט גולל על כל הפוסט כדי לראות אם יש על מה להתנשא עליי, הבה ניגשה לעבודה. רק עוד שני דברים:
1) רק אזכיר שכדאי עד מאוד, אם ברצונכם לקבל מוזיקה חדשה מדי פעם, להירשם לעמוד הפייסבוק של מאשין מיוזיק, ואם בא לכם לבזבז עליי החל מ10 שקלים בחודש (תחשבו עליי בתור כוס קפה ממש גרועה), אז יש גם בונוסים שיילכו וייעשו מגניבים מאוד בדף הפטראון של הבלוג. כמו כן, רבות מהמלצות אלו נמצאות בפלייליסטים השונים שאני בונה לכל חודש בספוטיפיי, ואפשר למצוא אותם פה.
2) לכבודו של מר ארז סובל מהבלוג המצויין אנטנות השמיימה הוספתי שיטת ״כוכביות בשביל ארז״ (TM). ארז הוא איש נחמד מאוד שקורא את הבלוג הזה זמן רב מאוד וזאת מבלי לאהוב מטאל בשום צורה. אז מכיוון שהוא לפעמים צריך להיכנס לבורות שחורים מאוד בניסיונות להבין אם יש משהו טוב בשבילו פה, החלטתי לשים צמד כוכביות ליד כל המלצה שאני חושב שיותר קרובה לטעמו מאשר השאר. לטס פאקינג גו!
Excarnated Entity – Stillborn in Ash // DEMO
היו כבר השנה כמה וכמה דמואי דת׳ שווים מאוד (חלק גדול מהם יופיע בפוסט זה ממש!) אבל זה לחלוטין אחד המובילים שבהם. קבוצה של ותיקי סצנת הדת׳ מטאל של אזור סיאטל נפגשו להם והחליטו לכתוב ארבעה שירי דת׳ מושלמים. בסגנון הכללי של, נאמר, סטוקהולם בתיבול מסויים של הגרסה הדנית של דת׳ מטאל מסורתי. סאונד מלוכלך בזמן שהוא רחב ומלא אווירה, הפקה מצויינת. אם זה הדמו, אלוהים שישמור את כולנו איך יראה האלבום.
Suffering Hour – Dwell // Blood Harvest
שוב אנחנו בדת׳ צפון-ארה״בי אם כי נדדנו קצת מזרחה ובמקום הגשם של סיאטל אנחנו עמוק בשלג של מינסוטה. השלישייה המוזרה שהיא Suffering Hour הוציאה ב-2017 את אחד מאלבומי הדת׳/דום/בלאק הכי טובים באותה השנה, ובטח שאחד מאלבומי הבכורה המעולים. השנה הם חזרו עם איפי של שיר אחד (ארוך) שמלא וגדוש בכל מה שאדם עגמומי רוצה בחיים: התחושה שמישהו עם מגבר גדול עומד באמצע אולם קונצרטים ומחריב לו את הנשמה. אפל, מתפתח, נחשי, מניאק, יפהפה. אם שילוב של עצב וריפים דיסוננטיים זה זה, אז זה זה.
Komina – Komina // Independent **
למי שאוהב את המוזיקה שלו קצת יותר מלודית ושרד את שתי ההמלצות הראשונות, עם העטיפות המפחידות האלה, כל הכבוד. הנה פרס. קומינה היא להקת פוסט-מטאל/פוסט-רוק חדישה לחלוטין, מקולומבוס אוהיו, מה שאומר ששוב נענו מעט מזרחה בארצות של הברית. לאניני הפוסט מטאל אומר: יותר על הציר ה״נקי״ של הז׳אנר, כלומר בן דוד סגנוני של להקות כמו The Ocea או Cult of Luna, גם מבחינת הפקה וגם מבחינת ביצוע. אבל אלבום ראשון מעניין מאוד, מלודי, אווירתי, וטוב.
Piggery – Piggery // Always Never Fun Records
סתם, אין מה לראות פה. רק דת׳ מטאל דומי מחוספס שמרגיש כאילו מישהו זרק אותי לבוץ והטיח לי אבן בראש. יש כרגע שני שירים בלבד של האלבום המטורף של הלהקה הניו זילנדית הזו, אבל השאר ישתחרר עוד כמה ימים ועד אז אפשר לחוות את האלימות הנהדרת הזו ואת טון הגיטרה הנהדר הזה עד שיורד דם מהאוזן.
Dreadnought – Emergence // Profound Lore Records **
סליחה על הפלצנות, אבל זה היה ברור שזה הולך להיות אלבום מדהים, מסוג האלבומים שמגיע לכל רשימות סוף השנה של כל האנשים החכמים. האלבום הקודם של הרכב הפרוג/בלאק מטאל הזה מדנבר (הדרמנו!) קולורדו לכד אותי תוך שש שניות בערך. וכמו שאני תמיד אומר בהקשרים האלה, אני לא מאוד אוהב פרוג. אבל זה לא פרוג, זו פשוט מוזיקה טובה וחכמה. שירים מרגשים, סולנית שהיא שבריריות ועוצמה באותו רגע באותו הזמן. מעולה.
Leather Glove – Perpetual Animation // Sentient Ruin Laboratories
אם אתם אוהבים את הקטע הזה של מורביד אנג׳ל שבא בין הדת׳ מטאל הקלאסי של סוף האייטיז/תחילת הניינטיז וההתחרפנות היצירתית שלהם מאוחר יותר, אז זה כנראה הולך להיות אלבום השנה שלכם, ובפער. הרכב חדש/ישן של אגדת הגריינד ומפיק/מקליט העל גרג ווילקנסון שפשוט לוקח את כל מה שהוא יודע על לעשות כבד, בין אם בים של בלאסטים או באיטיות סלאדג׳ית מכוערת, ועושה כיתת אמן לכל העולם. מטורף.
Bergraven – Det framlinda minnet // Nordvis Produktion **
אלבום ראשון בעשר שנים להרכב הפרוג/בלאק/אנחנו-חכמים-יותר-ממכם-בהכל המסעיר הזה. ותיקי סצנת הבלאק הניסיונית של שוודיה, דוגמת להקות כמו Stilla האלמותיים, שמפרקים לסוגה המוזרה הזו את הצורה ומציירים ציור כמעט מופשט לגמרי של אופל ואלימות רגעית. לאוהבי הצד העקום של סקנדינביה הקיצונית, דוגמת להקות כמו Ved Buens Ende או Virus. אגב, האלבום האחרון שלהם והמעולה מ-2009 יצא ב Hydra Head, למי שזה אומר משהו זה הרגע אמר משהו.
Coilguns – Millenials // Hummus Records**
במקרה זה אלבום מ-2018, השני של הרכב נויז/הארדקור/בלאגן שוויצרי אליו הגעתי בזכות אלון שדות הצדיק שחשב שאני אוהב אותם. אז מסתבר שהוא צדק. פרץ אנרגיה מפעים שיתאים לחובבי להקות כמו KEN Mode או Knut או Daughters או לא יודע מה. אדיר.
Vassafor – Malediction // Debemur Morti Productions
האופל של האופל, התחתית של התהום. ככה זה מרגיש לשמוע את האלבום הפשוט מעולה הזה של הרכב הבלאק הניו זילנדי וואסאפור. גיטרות מונמכות, ריפי טרמולו מלחיצים, תחושה קלסטרפובית של להיות תחת למגף של מישהו בו בזמן אווירה של חלל ענק וריק. אם אתם אוהבים את המוזיקה שלכם נמוכה מהשאול, נגיד Portal או Impetuous Ritual, זה הולך להיות פסקול קפה הבוקר שלכם.
Dronte – Quelque part entre la guerre et la lâchet // Apathia Records **
ללא שום צל של ספק אחת ממציאות השנה שלי, ואין לי מושג אפילו איפה להתחיל. הרכב צרפתי שעושה משהו כמו, נגיד, דת׳ מטאל אקוסטי עם השפעות פרוגרסיביות ולפעמים גם קצת וייב היפ הופ בזמן שמישהו כמו משורר צועק דברים בצרפתית מעל הכל. זה משוגע לגמרי, משוגע. ומדהים. זה לא אמור לעבוד, הקול דת׳ הזה יחד עם מוזיקת חתונות צוענית, אבל זה כן. תהרגו אותי, זה כן.
Dead to a Dying World – Elegy // Profound Lore Records **
שני האלבומים האהובים עליי מהשנה שעברה הם כנראה Our Raw Heart של YOB ו-Where Owls Know My Name של Rivers of Nihil. אני אומר את זה עכשיו כי אני חושב שכשאני חושב על האלבומים שאני רוצה לחזור אליהם הכי הרבה, אז לפחות חלק מהאלבומים האלה הם, נאמר, בגודל מסויים. אני צריך רוחב יריעה כדי להתבוסס בו, כדי להתפתח בו כאדם. זה לא אומר שאני לא מתפתח כשאני שומע Tomb Mold, אני כן, אבל פה אני גר. במרחב. והאלבום החדש של DTADW הוא בקנה המידה הזה, הנדיר הזה, של מוזיקליות יומרנית, רגש, וגיוון מוזיקלי. אלבום שהוא כמו המרחבים של טקסס ממנה הלהקה הזו באה, המרחבים שהיו חלק גדול מאוד בהתפתחות של הפוסט-רוק בארה״ב, ומרחבים שממלאים את הראש ואת הלב. אני אשמע את האלבום הזה, כמו אלבומים של אינטרה ארמה או יוב, גם בשנה הבאה. ואחרי.
Falso Dios – Dios Digital // Independent
האלבום הקצר, האלים, והנהדר הזה חשוב לי מאוד משתי סיבות. הראשונה: הוא אדיר, גריינדקור מגוון, מדויק, מרגש, משונה. הכל. הסוג המהיר, הסוג האיטי, הסוג המטורף, כמו סוכריית מנטה עם ריפים. הסיבה השנייה היא שההיכרות שלי עם פאלסו דיוס ועם יוצריה היא זו שפתחה לי את הצוהר לסצנת המטאל והגריינדקור בקאלי, קולומביה, מה שבסוף גם הפך לפוסט מפורט ודי מעניין בנושא.
Pan-Amerikan Native Front – Tecumseh's War // Independent
הרכב בלאק מטאל אמריקאי של איש אחד, שסובב סביב נושא מרכזי אחד – מלחמות הילידים האמריקאיים בקולוניאליזם האירופי. יצא במקור ב-2016, וזכה להוצאה פיזית נוספת השנה. מה שחוב הוא שהאלבום הזה עושה משהו אחד ועושה אותו מעולה: בלאק מטאל כמו שאלוהים רצה שהוא יהיה. חשוף, מחודד, קיצוני, שחור, גס, עמוס ריפים ישירים. אם באתם לפה בשביל אווירת נרות שחורים בזמן שלובשים חלוקים, זה לא העניין. אם באתם בשביל לראות דם נשפך ולשרוף איזה חדר קטן, תביאו כיבוד.
An Isolated Mind – I'm Losing Myself // Vigor Deconstruct
אחת מתגליות השנה שלי, אחת מבכורות השנה שלי, מאלבומי הדת׳ מטאל של השנה שלי, אבל בעיקר בעיקר שני דברים: דבר ראשון, זה אלבום דת׳ מטאל או מטאל בכלל או מוזיקה בכלל שאין הרבה כמוהו. חכם, יומרני, שאפתני, וחותך את הלב. מבודד, כמו השם שלו, כואב, נהדר. הדבר השני הוא שאני מרגיש בשלב זה קשור אישית לדבר הזה. התלהבתי ממנו מהשניה שהוא עלה לבנדקמפ, צרחתי מעל כל גג פנוי לשמוע אותו לתמוך ביוצר המוכשר שלו, ואף ניהלתי התכתבות ארוכה ומרגשת עבורי עם האיש מאוחרי הדבר היפה הזה כדי לראות איך אפשר להשיג לו לייבל מסודר והוצאה מסודרת. מהבחינה הזו, רמת המוזיקה + כמה שהתלהבתי ממנה + כמה שרציתי שמישהו יקלוט מה קורה שם ויוציא אותה הזכיר לי את ההתלהבות שלי בזמנו מאדון מרקוב סורוקה (Tchornobog, Krukh ועוד) שבסוף לא רק שהפך ליוצר מוערך עם הוצאות בלייבלים אדירים, אלא גם לאחרונה (ועל זה קצת מאוחר יותר בפוסט זה) לבעל לייבל משלו. אז כמה היקום חייך אליי וכמה שמחתי כשהתברר שמי שהולך להוציא את גרסת הויניל לאלבום המיוחד הזה הוא לא אחר מאותו סורוקה, בלייבל החדש שלו Vigor Deconstruct. אני אדם גוזמאי שמתרגש הרבה, אבל אני בספק אם משהו השנה ירגש אותי יותר מהצורה שבה הדבר הזה התגלגל. לפעמים יש צדק בעולם.
Undeath – Demo 2019 // DEMO
ואם אנחנו כבר בשוונג ״תגליות השנה בדת׳״ אז הנה נמשיכה עם עוד שתיים כאלו. הראשונה היא Undeath, הרכב דת׳ מערות חדש מרוצ׳סטר, ניו יורק, שבניגוד לאצילות המסויימת של An Isolated Mind בחל בשיטת: ״להוריד כמה שיותר ראשים, לגרום לכמה שיותר פציעות״. שזה לא לומר שזה דת׳ מטאל לא חכם, זה אלבום מבריק, רעיונות טובים, ביצועים טובים, הפקה טובה. לפעמים לעשות דברים מאוד פשוטים מסובך פי כמה, ואני חושב שבתשע מתוך עשר פעמים זה לא עובד. פה זה עובד, מאוד.
Bloodspore – Fungal Warfare Upon All Life // DEMO
מבלי להתחכם יותר מדי (בהצלחה עם זה): האיפי/דמו הזה של הרכב הדת׳ הצעיר מפילדלפיה הוא קצר מאוד. אבל הוא מקבץ השירים מהטובים שיצאו בינתיים השנה, בין אם בדת׳ מטאל, בלאק מטאל, או סבא-שלך-בגבס מטאל. דת׳-דום מעולה, ריפים חדים, תיפוף כביר, סולן אדיר, מיקס אדיר. פשוט אדיר. קצר, אלים, חכם, מומלץ. אה, וכנראה החולצה החדשה האהובה עליי. אחלה כותנה, אחלה לוגו.
Vale – Burden of Sight // The Flenser
אלבום הבכורה של ההרכב הזה מאוקלנד הולך לעשות ים גלים השנה וברשימות סוף השנה של השנה. שילוב ממכר של האנרגיה של הארדקור/פאוורויולנס, הריפים של דת׳, והאווירה והגישה האסתטית של בלאק. כמו טיל שיוצא מקנה שמוציא טילים ומפוצץ כל דבר באזור. הזכיר לי קצת את Celeste הצרפתיים, אולי בגישת ה״אנחנו לא ניתן לך להגדיר את הסוגה שלנו, רון בן טובים, אנחנו הולכים לשרוף לך את הבית״. מלהיב, כבד, מהיר. טוב.
Obscuring Veil – Fleshvoid to Naught // I Voidhanger
אחד המאפיינים של עולם הבלאק האיסלנדי-אמריקאי שאני כל כך חופר עליו לאחרונה שאני מחבב הוא שיתופי פעולה. זה כאילו יש איזו בריכה עצומה שכולם משתכשכים בה בסוג של אורגיה מוזיקלית בלתי נגמרת, רק שהבריכה מאוד שחורה וכל הלוגואים וכל הארט הם פרי דמיונו של H. V. Lyngdal, האיש מאחורי Wormlust ואחד מהמעצבים/מוזיקאיים הכי משפיעים היום (אחראי, כמובן, גם על העטיפה המהממת הזו). בלאק מטאל קיצוני ומוזר, שחור וחלול, בהשתתפות וורמלסט, Gnaw Their Tongues, מטרון ת׳ורן, הסולנית Kabukimono ומי לא בעצם. המי ומי של הבלאק העקום המודרני, ואלבום משונה ומערער שלווה.
Hexer – Cosmic Doom Ritual // Vendetta Records
והנה בשעה טובה נחתמנו לבור של דום מטאל, והפעם לאלבום הבכורה של רביעיית הדום הגרמנית המעולה הזו שיצא ב-2017. אם יצא לכם, ואני מקווה שכן, לשמוע את אלבום הבכורה של Werian שיצא השנה (עוד הרכב דום מצויין) אז יש יותר מקו משיק אחד. איזו פרוגרסיביות ואורגניות שלא בהכרח קשורות למורכבות פסיכית אלא לרוחב יריעה, איטיות, ודינאמיות ששובים את האוזן מהרגע הראשון ועד הרגע המאתיים (שירים ארוכים). שאפתני, עצום, סלאדג׳י, ומרגש.
Inter Arma – Sulphur English // Relapse Records **
מה עוד אפשר להגיד על אינטר ארמה שלא כבר אמרתי בשש מאות פוסטים, חמש מאות חפירות, ראיון אחד, ועוד אלף פוסטים מלאי ריר? הלהקה הכי טובה שפועלת היום, אמרתי? אמרתי. ההופעה החיה הכי טובה במטאל, אמרת? אמרתי. משתפרים מאלבום לאלבום בקטע מלחיץ, אמרתי? כן. אז כל מה שנותר לומר הוא מה מוסיף האלבום החדש לקאנון? אז בגדול אם Sky Burial היה האלבום שבו אינטרה ארמה פתחו לרווחה את המטאל שלהם עם שלל טכניקות אווירתיות וקסומות, ואם Paradise Gallows היה האלבום האגרסיבי ששאב החוצה את כל האוויר והשאיר רק אדמה חרוכה, אז Sulphur English הוא משהו באמצע. החלקים האווירתיים פה, בשירים כמו "Stillness" זה בולט במיוחד, והצד הסופר אגרסיבי פה גם, בשירים כמו ״A Waxen Sea״. מפגן יכולות של ביצוע, כתיבה, אווירה, הכל. אם יצא אלבום טוב יותר השנה אני אשמח לשמוע, אבל בינתיים רק כמה ספורים מתקרבים בכלל.
Karkait – Yekum/Kiyum // Independent **
אין לי מילים לומר על אלבום הבכורה של ההרכב הירושלמי הזה. רק שזה אחד מהאלבומים הכי חשופים ומרגשים שיצאו השנה, שעוסקים ישירות בצורך בדיסטורשן כמכשיר הגנה על הנפש, וכמכשיר התקיפה של הנפש. שימוש מושכל באלימות כדי להדוף ולרתק, ואז פירוק גאוני של האלימות הזו תוך כדי התבוססות בשברים של כל הדבר הזה שהיה עכשיו. שיא של מוזיקה ישראלית, ושיא של מוזיקה בכלל.
N'Zwaa – Maha Kali // Deafening Assembly
היישר ממבצר הבלאק מטאל שהוא… ניו המפשיר, ארה״ב מגיע הרכב בלאק פסיכי לגמרי שרוכב על הקו הדקיק והמשונה שבין הדיסוננס והשיט שהוא Deathspell Omega (בתוספת איזו ג׳סטה ויזואלית גם בעטיפת האלבום) לבין להקות כמו Cult of Fire. חותך, ישיר, אווירתי, ניסיוני, כבד, מצמרר, עשוי טוב, מופק טוב, מעולה. אגב, מנויי הPateron של הבלוג כבר זכו להכיר את האלבום העקום הזה לפני מספר שבועות. שווה בכלל לחטט קצת בלייבל הפיצפון הזה, הרבה דברים טובים.
Full of Hell – Weeping Choir // Relapse Records
אם יש להקה שהיא העתיד של המוזיקה הכבדה אז פול אוף הל היא זו. מערך אנשים משוגעים שמחבר בחינניות (קשה לדבר על זה כחינניות, אבל זה כנראה מדוייק) בין נויז, הארדקור, גריינדקור, פאוורויולנס, דת׳ וכל הבא ליד ויוצר סוג חדש של מוזיקה שמעתה ייקרא ״פולאוףהל״. כמה שהדבר הזה דוהר קדימה ומוחץ כל מי שעומד בדרכו, הוא לעולם לא מאבד אנושיות וכאב. זה לכשעצמו סיבה לפרס נובל. מאלבומי השנה.
Pelican – Nighttime Stories // Southern Lord Recordings
ענקי הפוסט-מטאל האינסטרומנטלי משיקגו הפכו אצלי בבית קצת לפרסונה נון-גרטה אחרי האלבום המוזר שלהם מ-2013. אולי זה לא היה לגמרי אישי, אולי באופן כללי כל העסק הזה של פוסט-מטאל איבד הרבה מהקיטור שלו, אבל ירד לי מהם ודי חזק. אני יודע שהאלבום יוצא רשמית רק בתחילת החודש הבא, ואני יודע שיש רק שני שירים בינתיים, אבל בואו נאמר זאת כך: זה האלבום הטוב ביותר שלהם מאז What We Have All Come to Need ואולי גם מאז City of Echoes. אז תתחממו ליד האש עם שני השירים האלו, ותזהרו מכוויה בקרוב.
Misþyrming – Algleymi // Norma Evangelium Diaboli
הייתי רוצה לדבר על האלבום הזה במושגים מוזיקליים בלבד, אבל כנראה שאני לא יכול. במושגים מוזיקליים זה האלבום השני של אחד מהרכבי הבלאק האיסלנדיים המעולים, הראשון שלהם בלייבל של Deathspell Omega, שכבר הוציא עוד שאני פגזים השנה – שני אלבומים של Drastus ועוד אחד של DSO – וזה אחרי ההפגזה של Funeral Mist בשנה שעברה. לייבל מוביל בבלאק האירופי, מהחשובים שיש בעולם. הכל טוב. אבל למה זה שוב ושוב האמנים של NoEvDia מוצאים את עצמם או אומרים דברים מטומטמים, או חושבים דברים מטומטמים, או מטרילים דברים מטומטמים? אני יודע שנורא דחוף לכולם לדבר עכשיו על ״עריצות ה PC״ או על ״להקות פשיסטיות״, אבל אי אפשר פשוט לשבת ולדבר על חלק מהשיט שהאנשים האלה אומרים כדי להיות אדג׳יים? רוצים שנתייחס למוזיקה? אחלה. אז תסתמו.
Kleptomanim – Petting Zoo // Independent **
חשתם משב רוח רענן? ייתכן שפתחתם חלון. אתם בחדר בלי חלון? ייתכן שהפעלתם את האלבום החדש/ראשון של ההרכב הרמת גני קלפטומנים. שילוב משובב, אם כי לעיתים בוסרי (שׁזה בסדר, בשביל זה יש אלבום ראשון) של רוק, סלאדג׳יות, ואיזו תחושה שמצאנו דמו אבוד של להקה שעבדה בצפון מערב ארה״ב בסוף שנות השמונים/תחילת התשעים. מצפה מאוד לראות לאן הם ייקחו את כל זה באלבום הבא, שיבוא במהרה אמן.
Furor Brevis – Desperation // Independent
ראיתם מה זה? עטיפה של כלב אחרי עטיפה של כלב! בכל מקרה, הצרפתים משוגעים. הם משוגעים בבלאק תעשייתי (ראה ערך Blut aus Nord או NKVD), הם משוגעים בסלאג׳ פסיכי (ראה Fange) והם משוגעים בדת׳ חסר גבולות (Plebeian Grandstand). אז אם אתם רוצים להבין מי אלה הצרפתים החדשים האלה שהוציאוה שנה דמו ועוד שיר אחד, תחשבו על כל אלו מחוברים ביחד לחבילה עמוסת ריפים וחרדה. תן לי עוד, בבקשה,
Verwoed – De Val // Sentient Ruin Laboratories
מעבר לעובדה שמדובר באחת מהעטיפות הכי אפקטיביות שיצאו השנה, אלבום בלאק הולנדי משוגע לכל דעה, שנובר בנבכי הנפש האנושית ומוצא שם רק פחם ובדלי סיגריות. פרוייקט של איש אחד (כמובן), דיסוננטי, אווירתי, חופר, מונמך, אחלה.
Zad – Followers of Tann / Independent
זד קצת נכנסו לתחת לרדאר שלי. ראיתי אותם תמיד באמצע הופעה עם סאונד מוזר, מבלי שתהיה לי יכולת להבין מי ומה הם באמת. אבל כשיצא אלבום הבכורה המצוין שלהם אז מצאתי את עצמי מבין די מהר. הבנתי שמדובר בבלאק-דום מעולה, שזה תמיד מדבר לנשמה שלי, הבנתי שמדובר בשירים טובים, מופקים טוב ומבוצעים טוב. והבנתי שהקול של דורין חיון הוא הדבר הכי טוב שקרה לאזניים שלי בהרבה מאוד זמן. היא המלכה של העסק הזה, והקול שלה יכול לעשות הכל בבת אחת: להפחיד, למשוך, להרתיע, לרגש, ולחתוך. נכס לאומי.
SÜHNOPFER – Hic Regnant Borbonii Manes // Debemur Morti Productions
אם חלמתם יום אחד על להקה שתשלב את האנאליות המוזיקלית של אמפרור יחד עם הכעס של בלאק מטאל מודרני, בתוספת הגזמה פראית של תיפוף, אז ייתכן שלמעשה חלמתם בצרפתית על פרוייקט האיש האחד המרהיב והמפחיד שהוא סאנהופר. בלאסטים כמו ציפורי שיר, טרמולו כמו שועלים, צרחות כמו תנים (ד״ש מזד) ובלאגן היסטרי על גבול המוגזם שהופך ליפה עוד יותר עם כל השמעה חוזרת.
God's Bastard – Last Standing Village // Independent
המשך פעפוע סצנת הבלאק הברוקלינאית, שכבר הגיע לגבורות והישגים אחרי שנים של עשייה במחשכים. הפעם שיתוף פעולה של דרו הייז (לשעבר בהרכב הבלאק Floods) והמתופף שלא מפסיק לתופף, לב ויינשטיין שעובד, בין השאר עם Woe, Krallice ועם מי בעצם לא. הפקה בסיסית שמוציאה לעניות דעתי את המירב מהשירים המעולים האלה, מוסיפה להם אגרסיה ופתיחות רצויים ומשמחים עד מאוד, וכמעט אדג׳ הארדקוריסטי לכל הסיפור, לפחות ברמת האווירה. איפי קטן, אבל גדוש בחלק משירי הבלאק האהובים עליי השנה.
Moulin Banal – Rythme du Maréchal Ferrant // Grey Matter Productions
הרכב בלאק מטאל קנדי שעושה לא בדיוק את הבלתי ייאמן אבל משהו כמו המאוד קשה לעשייה: בלאק מטאל מערתי, גס, מהדהד שנשמע כמו יצירת מוזיקה קלאסית, כמו מעשה מחושב של אמנות מורכבת ומרגשת. מספיק מלודיה בשביל כל חובבי הפוסט-רוק/פוסט-בלאק, ומספיק אגרסיה טהורה כדי להוריד לאיזה סוס את הרגל (אף סוס לא נפגע במהלך כתיבת פוסט זה).
Fluoride – Disentanglement // Nerve Altar
וממעמקי השלג הקנדי והבלאק המחוספס, לנבכי הגריינדקור/פאוורוילנס הניו יורקי עם אלבום שני פשוט מטורף של ההרכב המטורף הזה, בראשות סולנית מטורפת ששמה אולי סוזי אבל האפקט שלה הוא של לפחות סוזן. התקפת חסרת רחמים אבל מרשימה של ריפים, בלאסטים, צרחות, והכל כל כך מהנה וסוחף שמיליון השירים שיש פה פשוט עוברים בשניה. ייתכן שאלבום השנה שלי בהארדקור כבד.
Helm's Alee – Noctiluca // Sargent House
השלישייה הסיאטלית הזו ממשיכה במסעה לפלוט אלבום מושלם כל כמה שנים. כרגיל התמהיל הוא לא רגיל, ריקוד עדין בין סלאדג׳, פוסט מטאל, פוסט רוק, ופוסט פאנק, מלא רגש, גדוש מלודיה, ומקורי. הילד הממזר של המלווינס, ביג ביזנס, ומכה של תשוקה. אם לא הכרתם עד היום, אין אלבום רע להתחיל, אז אפשר להתחיל פה.
Sulphurous – Dolorous Death Knell // Extremely Rotten Productions
ונסיים (כי התעוורתי, אם תרצו עוד יש בדף הפייסבוק) עם קצת דת׳ מטאל דני כמו שאלוהים רצה. בסצנה עמוסת ריפים וכל טוב (Phrenelith, Undergang, Hydrodontia וכו׳) עוד הרכב דת׳ מדנמרק המושלגת שעושה את מה שעושה רושם אתה נולד איתו שם בצפון המושלג: ריפים. ריפים על ריפים על ריפים של ריפים. אה, וריפים. שמנים, גדולים, חזקים. כמו פטיש לראש. רק שזה כיף.
טוב אז רק עכשיו היה לי זמן לעבור רק על חצי ממה שיש פה ואני עדיין מנסה להתאושש…
מקווה להגיע בקרוב לשאר.