מבקר מטאל מקשיב ל ״100 שירים ראשונים״ – חלק שני מתוך ארבעה

הרגע שאליו אף אחד לא חיכה הגיע, ואני ממשיך עם ניתוח שירי אלבום שירי הילדים המיתי ״100 שירים ראשונים״ דרך נקודת מבטי, שהיא של אב לשני ילדים קטנים שחוטף את השירים האלה כל היום אבל שהוא גם אדם שכותב על מטאל 24 שעות ביממה. את הפרק הראשון אפשר לקרוא כאן ובו גם כתוב מה הסיבה לכל הסיוט המוזר הזה (חופש גדול עם ילדים קטנים באוטו, בגדול) ולכל המעוניינים (אולי אתם!) יש גם דף פייסבוק לעקוב אחריו וגם חשבון ספוטיפיי עם מלא פלייליסטים שתוכלו לשים בפול ווליום ברגע שהילדים יוצאים מהאוטו וכו׳ וכו׳. רק אציין שוב שאני משתמש בפלייליסט ספוטיפיי של האלבום הזה, ולכן הסדר אולי מעט שונה מסדר השירים המקורי. בהצלחה לכולנו.


החמור הקטן: וייבים של נאו-פולק מזרח אירופי/רוסי, בתוספת השפעות נורווגיות על הצרחה הנוראית שחווה אלברשטיין דופקת עם כל נעירה של החמור. כמו גם נרטיב מדכא ודכאני על חיה מוזנחת, שמתאים בגדול לתפיסה העצמית המזרח אירופית של הסובייקט כאיכר חסר כל שמעבד אדמה קשה וקפואה. אם ״הוא שכח כבר מזמן טעמו של תלתן״ והוא ״קטן״ אז המצב חרא. שזה מושלם לפולק, בואכה בלאק מטאל אוקראיני. אגב, יש שיטענו במידה רבה של צדק שיש כאן גם אלמנטים של פאשיזם אירופי, שהרי הגנן הבורגני הקמצן – כנראה קריקטורה אנטישמית של יהודי מסתגר – מביא לחמור על ״הגב הלבן״ שלו.

בגינה: שיר פרוג אנגלי סבנטיז כזה משולב בניהליזם של המטאל המוקדם, משהו כמו ג׳נסיס ובלאק סאבאת׳. סיפור על מיניות, מעגל החיים, והקשר לטבע, שהגיבור שלו הוא כמובן הדמות המורבידית של הפול הזקן שמתפקד פה כמו שלד או גולגולת ושכלי הנגינה שלו הוא הבס, קצב המוות. והמסר של הפול הוא פשוט:  ״תזכרו פירות קקה, גם אתה תמותו. תרקדו כמה שבא לכם בבכחנליה שלכם, לה לה לה, סבבה, אבל המוות מחכה גם לכם״. שזה בעצם כל מטאליסט בן 14 במסיבת כיתה. 

פרש: הביצוע הקריפי הזה של יהורם גאון מבליט את השורשים האמיתיים של השיר ההזוי הזה, שהם כמובן פאוואר מטאל גרמני, שירים על פרשים, מרשים צבאיים, ומיני התרברבויות כמעט הומריות על גבורה ויכולת. ה״פרש אני ובן חיל״ נשמע כמו איזה דוש שהיה יכול להיות על עטיפה של Saxon.

Image result for power metal horse cover

בן חיל

היורה שמע נא: שוב מזי כהן הופכת כל שיר שהיא משתתפת בו לקסם. סאונד בס חם ופתלתל, קצב על הצד האוריינטלי – שזו כמובן ג׳סטה לחיבור האוריינטליסטי בין טבע למזרח. קצת קצר מדי.

האוטו שלנו: כמו כל שיר פאנק טוב גם פה יש הגחכה של זכות הקניין הפרטי הבורגני דרך המסמן ״שלנו״, שהרי האוטו לא באמת ״שלכם״ הוא שייך לקבוצה הקיבוצית ההזויה שבניתם לעצמכם עם בית מיוחד לילדים כדי שלא יפריעו לכם בחיים, שהיא סוג של הפשטה קיצונית של מושג הקהילה הבסיסי. אז כך שהשיר גם מגחיך את העמדה הבורגנית כמו שהוא מגכיח במידה את העמדה הסוציאליסטית (לא משנה כמה תהיו חסר קניין חוסר הקניין לא מעקר את האפשרות של הזדהות קולקטיבית שוביניסטית ורעילה). אז מה יוצא בסוף? אנרכיה, שהביטוי האסתטי שלה הוא כמובן הכניסה לקצב פאנק מובהק סביב 0:10. דני ״האדום״ גולן.

זאת הגברת שפנפנית: כניסה לשיר שהיא פרוג אנגלי קלאסי. הכל היה מאוד נעים אלמלא שולה חן, שעליה כבר גילינו בפרק הקודם שהיא למעשה האוזי אוסבורן של אוסף השירים הזה – אין שיר שהיא לא הופכת לקריפי ומאיים. ומהבחינה הזו היא אוזי גם בתוך השיר הזה. בתוך כל הפסטורליה האנגלית הזו מונחת התעשייה הכבדה האנגלית – מולדת ההבי מטאל – שמפציעה כמו ברק שחור. והמיקום שלה במיקס. איזה פחד. מבריק.

יש לי גלידה: שיר פיתוי מטריד שמתחיל בג׳יבריש המערער ״קו קו, אה הא״. ״אה הא״ מה, ביטש? מה קורה שם? בכל מקרה, מוזיקלית, מעבר למסר הנורא, מדובר כנראה על מקור ההשראה הראשוני ללהקות כמו Fishbone או Mr. Bungle – לא להמציא מחדש אלא להשתמש בישן כבקולאז׳ של צלילים שהופך את המוכר לסיוט. דמיינו את השיר הזה בביצוע מייק פאטון. בדיוק.

בוא אליי: פתיחת א-קאפלה מטרידה, הדים של מטאל גרמני גותי/ דום מטאל בריטי מהניינטיז, היה יושב בול באלבום של Theater of Tragedy או כמעברון באלבום של My Dying Bride. וגם כניסת הפסנתר הדי מושלמת, דום מטאל בכל רמ״ח איבריו השסועים. עכשיו שאני חושב על זה שושיק שני, ששרה פה, הייתה יושבת בול ב- Principle of Evil Made Flesh של Cradle of Filth. קצר ומבריק.

שה וגדי: נתחיל בזה שעד 0:15 בשיר הזה אם תעצמו עיניים תוכלו לדמיין את הקטע הקטן והיפה הזה בפתיח של שיר של Agalloch או Wolves in the Throne Room. קטן, אפל, ומדויק. ותשמעו איך רוחמה רז אומרת ״עם צהריים״ – היא שרה את זה לא טוב, אבל בצורה מכוערת ומפחידה ונהדרת. כמו שדה מרשעת. וגם הפזמון, ״אל המעיין״, בגרסה איטית הרבה יותר, הוא לחלוטין קטע שירה בלאק מטאל לגיטימי ואפילו טוב.

יום הולדת: בגדול זה שיר של Burzum. אני לא חושב שאפשר להתווכח עם הטענה הזו, לא עם הקלידים הביזאריים האלה ברקע. טוב, יכול להיות גם Summoning. אבל בגדול Burzum. מה שכן, המחשבה של וארג ויקרנס, המוזיקאי מאחורי בורזום והאיש שדקר את יורונימוס 23 פעמים, שר ״בידיים, הך הך הך לא מעוררת מחזות נעימים במיוחד. 

Image result for mortiis

גמד מאחורי הר

מאחורי ההר: גמדים שלא שותים ולא אוכלים (הדחקת הגוף לטובת הנפש) ויושבים מאחורי הר? יש יותר Mortiis מהחרא הביזארי הזה? מה גם שסגנון התיפוף המכאני והקטעי הדיבור המוזרים מראים את הכיוונים שהוא יגיע אליהם מאוחר יותר בקריירה שלו.

גינה לי: חווה אלברשטיין שוב מדגימה את הגאונות שלה, נבלעת בכל דמות שהיא שירה. אני מתחיל לחשוד שהיא לא בן אדם אלא יצור יערות שמשתלט כמו טפיל על סיפורים של אנשים אחרים וחי דרכם. קצת כמו כותב בלוגים, בגדול.

שימי ידך: הפשט של השיר הזה הוא כמובן שיר התאבדות הדדית, אובדן העצמי לטובת מה שנתפס כרעיון ההשמדה הכללי שהוא השטן. מאוד קל לשמוע את הדמות הזו של השטן מאחורי המילים האלה, אגב, בין אם זה הקול הגברי של יוריק בן דוד או הנשי של דפנה ערמוני, שהרי השטן הוא מעבר למגדר, הוא כל מה שתרצו שהוא יהיה. מהבחינה הזו זו בעצם גרסה ראשונית, ויש שיאמרו מפחידה יותר, של השיר "He Is״ של להקת המטאל השבדית Ghost. ואני מצטט: 

He’s the shining in the light

Without whom I cannot see

And he is

The disobedience that holds us together

He is

Nostro Dispater

Nostr'Alma Mater

And we are falling

Over the precipice

 

מצמרר ויפהפה.

הדואר בא: אה יופי, מוזיקאים ישראלים מנסים לנגן funk. קול. אני מניח שאם פאנק היה גבינה לבנה זו הייתה הצלחה מסחררת. לפחות זה נגמר מהר.

נסדר מעגל גדול: שיר בכחנליה קלאסי. שוב ושוב אנחנו רואים פה את המוטיב של ביטול העצמי והתכנסות אל עבר רעיון שמעבר לעצמי, שהם עקרונות יסוד גם בערכי חינוך הילדים בישראל של שנות השבעים והשמונים וגם של עבודת השטן. כניסת החליל ב״כף נמחא״ הופכת את הרגע החוזר הזה למטריד. מי זה הקול הזה שמצטרף לזמרים? מה זה ההד הלא האנושי הזה שעולה עם המחול?

לכובע שלי: בעצם לקחו שיר של Athiest והורידו ממנו את הערוצים של הגיטרות והתופים והשאירו שירה נקייה והבס ההזוי הזה שלהם. יש סיכוי שזה השיר הכי טוב באלבום. גם בגלל הביצוע הקטן של יואל לרנר, אבל בעיקר בגלל העבודה שהבס עושה פה, מטשטש את הגבול בין כלי נגינה דומם לזמר חי כשלאט לאט הבס מחליף את הדובר עד שנשאר רק בס. 

אמא אווזה: לכאורה הדוברת אווזה חסרת שם, אבל מחקר קצר מוביל ישר לזהותה האמיתית – ״התדעו מי אני? מלכת האווזים אני!״ השילוב הזה בין אנונימיות יחסית (מי את?) למגלומניה (אני המלכה!) מראה שזו כנראה טיוטה לשיר שכתב דייב מסטיין מתישהו ב1983. או בכל רגע נתון.

הדוב הצהוב (יש בלבול בשמות בפלייליסט של ספויטיפיי בכמה מקומות, זה אחד מהם): וואט דה פאק? ״מי הוא מי זה ששכח, את השכל במטבח?״ אני יודע מי! (זהירות, תמונות קשות).

על שפת הנחל: ה״מחכים לגודו״ של 100 שירים ראשונים. כלמיני אנשים מחכים לכל מיני אנשים, והאנשים האלה לא באים. חוצמזה, מי מחכה לאנשים על שפת הנחל? אתם מחכים לברווז? מה קורה פה?

רכבת ארוכה: ביצוע ארוך ומעניין של תוף ובס לחיקוי תחילת התנועה של הרכבת. שזה רעיון מעניין ומבוצע לא רע בכלל. שוב נטיה לפסטורלי ופחד מהטכנולוגי, ושוב זיקה לפרוג סבנטיז פסיכדלי משהו.

עכבר עכבר: משל אקזיסטנציאלי על העצמי הקטן שנרדף עד חורמה. בגדול חומר ראוי לשיר דום, חשד שמתחזק על ידי ההיזון ההדדי בין קולות השירה הנשיים שמזהירים את העכבר לקול הגברי – נקרא לו גראולינג לצורך העניין – שצועק על העכבר.  

סוכתי הסוכה: דפנה ארמוני גאונה, איזה קול. אבל למה תמיד חייבים לדחוף את הדי-ביט/פולקה המוזר הזה בכל שיר? כאילו, לא הבנו שזה שיר ילדים? חייבים שהמוזיקה תהיה אינפנטילית גם?

סוכות: מחוזות הביזאר שוב, שוב מיסטר באנגל, ודה-פמיליארזיציה של אקט בניית הסוכה על ידי מניית הפריטים שדרושים על מנת לבנות סוכה. מה שכן בכל כל המוזרות הפסיכודלית הזו הקריאות החוזרות ״טח טח, טח טח״ עובד לא רע בתור ברייקדאון דת׳ מטאל משחרר כזה, ממקד את כל האנרגיה המפוזרת במקום אחד. לגמרי הקטע בשיר שמתחיל הפוגו.

שישו ושמחו: תופים מגניבים לאללה, וביצוע קולי מרשים של דודו אלהרר (מעניין אם גם פה הוא היה משוגע, אם כי הגיוני שכן כי רק משוגע שר כל כך יפה). כל הלהקה מהודקת, ביצוע מעט פאנקי/ די-ביט-י עם קורטוב מוזיקה אתנית. יפה מאוד.

באנו חושך לגרש: הו, בוי. מסתבר שבאנו חושך לגרש עם שיר של Blue Oyster Cult ובס שנשמע קצת כמו סטיב דהג׳ורג׳יו באלבום של Sadus – וירטואוזי אבל מפחיד. ביצוע מטריד בגדול, ושוב דגש על הקולקטיב שגובר על היחיד. מנקודת המבט שאני חושב שראוי להסתכל על השיר הזה, הפרט החופשי שנאבק לטובת החושך ולא לטובת ה״אור״ לכאורה של המסרות היהודו-נוצרית, המקהלה שמעודדת אותו להצטרף ל״אור״ מנסה למחוק אותו, את הסוכנות שלו, ואת היצירתיות שלו. וכנגד אלה הוא נלחם, בעודו נס אל החושך.

 

נתראה בפרק הבא!